top of page

טיפול בהסכמה לעומת טיפול בכפייה

הגר שפירא - במסעותי בתוך בריאות הנפש, גם מבפנים וגם מבחוץ, כמטופלת ומטפלת, נשארתי עם שאלה לגבי מצבי הקצה הסוערים. אלו שמובילים אנשים לתוך מחלקות סגורות בכפייה, באלימות, בכאב, אנשים שנכנסים להתנגשות חזיתית עם המציאות, עם האוהבים שלהם, מסרבים להקשיב להם, מתגוננים, מחריפים. כמו שאני עצמי חוויתי פעמיים בחיי.

איך אפשר לעבוד עם זה אחרת?

אני זוכרת את השיחה עם הפסיכיאטר במיון בבית החולים, שדאג לתת לי הרגעה ולפעול מאחורי גבי. רגע אחרי זה מוצאת עצמי במחלקה הסגורה, שואלת את עצמי מה שם חסר לי בפאזל?! מוד החיה המתגוננת נכנס לפעולה, ותחושות פרנואידיות עולות על גדותיהן. אני מתחילה לכעוס, ולא שולטת בעצמי, ומתנגדת ומשתגעת, וזה הקיו- הרגע שבו זה מסלים למעשי קשירה והפעלת כח במחלקות סגורות. הטיפול המרפאתי ניתן בכפייה, וזה מפחיד נורא. צרחתי את נשמתי מבין החבלים והקפצתי את כל המחלקה על הרגליים.

זה גם הרגע שהבנתי שחייבת לשתף פעולה ולהסכים לטיפול תרופתי מתוך פחד, מתוך תחושות של ניתוק והשפלה. חשתי זלזול. מלא זלזול. כחיה מובסת שתפתי פעולה ארבעה שבועות עד שהתאפשר לי לצאת מהכלא הזה - להרגשתי, לאחר שריציתי את הוועדה בה יושבים שלושה פסיכיאטרים כשופטים מנוכרים בבית משפט, ואני מגלמת מולם את החזות ה״שפויה״.

הפניתי את האנרגיה לא להחלמה כי אם ללשחק את המשחק, ממקום של קליפה, מסיכה ובושה.

אז כן, ה״סימפטומים״ נעלמו, אבל השיקום היה כואב מנשוא, הסיפור שלי את עצמי היה מרוסק. נשארתי עם בעתה מכל מה שחוויתי, השפלה גדולה. המעשה הזה ערער לחלוטין את ה״סמכות הפנימית״ שלי. מושג שהכרתי בזכות גל נתן וכתיבתה הנפלאה.

והנה שנים אחרי, פוגשת אנשים כמראות למצבים שאני מכירה מבפנים. אני מרגישה את זה בקישקע כשזה קורה, וזה מטלטל. אני רואה מבחוץ כמה שהעזרה נחוצה, ורואה את עיני המשפחות מבועתות, היסטריות ומותשות, כעיניהם של בני משפחתי. והכל מטרגר אחד את השני, ושיחות מאחורי הגב, וכאב.

וככל שנתקלת בזה יותר ככה גם מתחדדת בי ההבנה, שטיפול משמעותי ואפשרות לשיקום יכולים לקרות רק ממקום של הסכמה. ממקום של אמון. של תחושת בטחון. וגם של כנות. מתוך שיח על מה שקיים ולא מתוך טרמינולוגיה רפואית קרה ומנוכרת מאחורי הגב.

****

את הפוסט הזה אני כותבת בעקבות ביקור בבית מאזן-מחלקה סגורה במזור. מזה זמן מה שאנשי סוטריה השרון לוקחים חלק בפרויקט ייעוץ למחלקה החדשה והמרגשת הזו. מחלקה שבה בתוך זמן קצר עוברים רוב המאושפזים לאשפוז בהסכמה. טיפול בהסכמה. ברובם המכריע של המקרים הקשים, אפשר להגיע לשיח, כמעט תמיד יש שם חלק שאפשר לעבוד איתו. אני יודעת.

ולכן, במחלקה הזו יש צוות של מלווים, רבים מהם עם ידע מנסיון, לצד צוות רפואי ופרא רפואי שמנסים לחשוב את העבודה הזו אחרת. מחלקה שמחפשת את דרכה הדיאלוגית בתוך מערכת בריאות הנפש הציבורית.

****

הביקור שם הציף לי מאוד את חוויותי שלי, והנה אני מפרסמת אותן ברבים. וזה מעמד מרגש, לדבר על מה שהיה, ולקחת חלק בתשתית השינוי שקורית. והנה שמה פה את קולי ומספרת על זה, ולמה זה כל כך חשוב.

לכבד את האדם, גם כשהוא עולה על גדותיו. להניע אותו אל עבר לקיחת אחריות והכרה בקושי שלו. ולשאוף לפעול משם, בשיתוף פעולה ובהסכמה.


אידאולוגיה של בלגאן

דינה שרתיאל - שלום, קוראים לי דינה, אני עובדת בבית סוטריה בכפר יונה. אצלנו בבית סוטריה יש לא מעט ביקורים: משפחות, צוותים ממקומות אחרים, גורמים ממשלתיים, גורמים מקופות החולים, כל מיני. לאחרונה היה ב

חלק 6 - בין האחד לרבים

יאיר צבעוני - הבית שלנו חוגג שלוש בקרוב, ובכל זאת שאלות ממש בסיסיות צפות ועולות. אנחנו מנסים לנסח את העקרונות שמנחים אותנו, לנסות לאתר את הדגל שתחתיו אנחנו פועלים (אם יש כזה), וזה בכלל לא פשוט. אחד ה

חלק 5 - שיתופיות

יאיר צבעוני - בבלוג הקודם סיפרתי על הגילוי שלנו בסוטריה השרון של הערך של מבנה ארגוני שיתופי, שבו יש תנועה של ידע, חשיבה וקבלת החלטות דרך ובעזרת מגוון רחב של אנשי צוות וגם דיירים בבית. הערך שבגילוי הזה

Comments


bottom of page