אידאולוגיה של בלגאן

דינה שרתיאל - שלום, קוראים לי דינה, אני עובדת בבית סוטריה בכפר יונה. אצלנו בבית סוטריה יש לא מעט ביקורים: משפחות, צוותים ממקומות אחרים, גורמים ממשלתיים, גורמים מקופות החולים, כל מיני. לאחרונה היה ביקור שבו יצא לי להכיר מישהו מהבאים ולכן הזדמן לי גם לשמוע את ה"רכילות" שנאמרה עלינו לאחר מכן. כל הסיפור הזה הוא כדי להסביר שהודות לאותה אמירה אליה נחשפתי מצאתי את עצמי רוצה מאד להוציא לאור את איך שאני רואה מה הוא בית מאזן ועל כך, אני מודה על הביקור, אני מודה למכרה שלי ואני מודה על האמירה. ובכן, האמירה היתה אמירה ביקורתית, אולי אפילו בטון קצת מגחך, על כך שאנו, בסוטריה כפר יונה – "עושים אידיאולוגיה מהבלאגן". אני אישית לא הייתי במפגש עם הדמויות, כך שאני לא יודעת מה נאמר שם ומאיפה השיגו את פיסת ההתרשמות הזו אבל אני כן יודעת שבדיוק היתה בבית דיירת שדיברה הרבה על כך שאין לנו מספיק פעילויות וסדר יום וגם, אני מכירה את הבית שלנו, את איך הוא נראה, איך הוא מרגיש ואיזו תחושות הוא מעביר. וזהו. זו היתה ההתרשמות. אני אספר שבאותו הערב הרגשתי רגשות קשים כלפי האמירה הזו והיה לי קשה להירגע ממנה למרות שתכל'ס, לא בדיוק ברור מה היה בה שכל כך זעזע אותי. מפה לשם האירוע הלא דרמטי הזה הפך לדרמה של ממש בתוך עצמי ומכאן התחיל תהליך מבורך בעיני של לנסות ולפרוש מה צרם לי, מה כל כך התפספס בעיני באמירה הזו ומה זה מספר לי על מה שעוד צריך להיאמר על הבית המאזן ושמו סוטריה כפי שאני מבינה אותו. אז אקח את זה כהזדמנות ואנסה לדבר קצת. נראה אם כן, שהיתה פה מין הנחה שקיים איזשהו חוסר בארגון, חוסר בניהול אולי, חוסר באיזה משהו שרגילים כל כך לראות היום במקומות טיפוליים. איזו מין הסדרה שפתית, התנהגותית של הדבר הזה – שיהיה ברור איפה המטפלים (אלו שמדברים במלים מהז'אנר) איפה הפונים (אלו שנמצאים בפעילות כל הזמן) איפה הצוות הנחות (אלו שמכינים אוכל, שמנקים, שלא מדברים איתם, שלא מזמינים אותם לשיחות עם גורמי חוץ). במקום זה מצאו דיירת במטבח, דיירים אחרים פזורים בחללי הבית, חסרי מעש (!), אנשי צוות פזורים בין המטבח, לגינה, מישהו בטלפון, מישהו אחר בשיחה על הספה עם עוד מישהו (דייר? צוות? קשה קצת להבחין). ושני חבר'ה, לבושים בלי כפתורים, בלי תג. אבל אולי לא זה מה שתפס את מבטם, אולי זה לא מה שהפריע להם להתייחס אלינו כמקום 'רציני'. אולי זו העובדה שאין אצלנו מה שנקרא "סדר יום"? שאין את הטקס הזה של אנשים מבחוץ שנכנסים לביקור ואז אפשר להגיד להם שה – חולים, מטופלים, ילדים - בדיוק ישנים, בדיוק אוכלים, בדיוק בקבוצה, בדיוק בחוג פיסול בדיוק בטיול לחילוץ עצמות? ואז אולי אפשר גם לעשות תמונה (עם פנים מטושטשות כמובן) של אותה פעילות מבריאה והופ יש לנו כבר חצי ברושור. האם יכול להיות שזו רק אותה דיירת שבדיוק היה להם הכבוד לפגוש, זו שהאמירה שלה לאורך השהות היתה שהיא היתה רוצה סדר יום? רוצה פעילויות? הייתכן? ואם היינו מביאים דייר אחר, כי סתם זה מי שהיה באותו הזמן והוא היה אומר שנמאס לו מהפעילויות והוא כועס עלינו כי אנחנו לא מניחים לו לנפשו, לשקט שלו? אז הביקורת היתה שאנחנו עושים אידיאולוגיה מסדר? איכשהו לא נראה לי. הדיירת הספציפית לחצה על נקודה קיימת, בדמיונם של אנשים וותיקי מערכות בריאות נפש. אז מה זה הדבר הלא מאורגן הזה שהטריד את המבקרים? מה זה הבלאגן הזה. מה זה חוסר המקצועיות הזו? מה יש פה מבעד למה שנראה כהתנהלות חסרת הסדרה וכוח מכוון? סתם איזה כמה חבר'ה לייצים, אולי קצת עצלנים? אין להם כוח לארגן? האם אתם מבחינים בטון שלי שההנחה הזו עצבנה אותי? אז אני אפסיק לקנטר ואנסה להתחיל לענות. בתור מי שמחשיבה את עצמה חלק מהבלאגן הזה אני אעיד שיש פה אצלנו בסוטריה הסדרה רצינית מאד. מחושבת מאד ולמעשה, היא כל כך מרכזית ומהותית בעבודתנו עד שאנחנו כל הזמן עסוקים בלדייק אותה מחדש, לבחון אותה ולשנות אותה אם מרגיש לנו שהיא טועה, שהיא מפספסת. אבל מה לעזאזל אתם מסדירים פה? יתכן שבא לכם לשאול. אני חושבת שאפשר להגיד שכמו בכל מסגרת, בכל גן ילדים, בכל מערכת חינוך שמכבדת את עצמה או מערכת שמתיימרת להיות טיפולית או מיטיבה אנחנו מנסים להסדיר פה יחסי אנוש. רק שהפעם, גבירותיי ורבותיי... לא דרך הירארכיה. לא דרך סטטוס. יומרני מדי? כנראה. אני אנסח שוב. רק שהפעם, גבירותיי ורבותיי... תוך מודעות עצמית להשפעות של החלוקות ההירארכיות על יחסים, על טיפול ועל תחושת המקום שלי בחברה והאפשרות שלי להרגיש טוב יותר בתוכה. זה יותר מציאותי . אתחיל רגע בהתחלה. בואו נגיד שאני במשבר. מושברתי. למעשה נסדקתי אבל תחושת המישבור הגיעה כשפגשתי את המבט של החברה על הסדקים שלי. החברה שלנו (ובזה אני אני כוללת את כולנו כולנו כולל אותי את חבריי ואת סוטריה עצמה) לא יודעת כל כך איך להגיב לשברים. דברים שבורים בדרך כלל או שזורקים או ששולחים לתיקון. נכון? אלו האפשרויות. הרי אי אפשר להגיע שבור לעבודה! קשה להציג את עצמך באתר הכרויות כשאת שבורה ובטח שאסור לחשוף את הפרט הזה לשדכנית. קשה גם להיות במסיבה כשאתה שבור, כי מה תגיד? סליחה, אני לא מצחיק היום, כל הזמן בא לי לבכות? או ללכת לסופר ומה, להתפרק בבכי מול הטמפונים? לא מתאים. גם מוזר לספר על זה למשפחה, אהלן חבר'ה אני לא יכולה להגיע לבת מיצווש של מיקה כי אני לא מצליחה כבר שבועיים לקום מהספה. זה לא נשמע טוב. אז נגיד נסדקתי ואז כאמור, גיליתי שהמצב הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי בעקבות ההבנה המבהילה שהחברה שאני חיה בה לא אוהבת שברים. השברים לא נעימים לה, היא מחייכת חיוך מובך ומתרחקת מהם. הם קצת מגעילים אותה. קצת גורמים לה לחשוב: "טוב, דאיי, הבנו חודש חודשיים אבל די! שתתאפס על עצמה!" אחת הדרכים להרגיע את כולם זה ללכת למוסך. שיתקנו אותי סוף סוף. אוקיי אז אני אלך. תכל'ס גם אני מייחלת לתיקון. טוב, אז הלכתי. במוסך מביט בי הבוחן. הוא-מביט-בי, כי עכשיו אני אובייקט לבחינה. מה המצב פה, כמה אני מקולקלת, האם יש לי תקנה. ומה אני הסדוקה רואה שם? אני רואה חלוק, אני רואה עט, משקפיים, מחשב, שאלות ששואלים את האובייקטים שבאו לפני ויבואו אחרי. כי אני כבר לא כאחד האדם, והאדם שמולי גם הוא כבר לא רק אדם. הוא איש מקצוע. זו וואחד גלימה. תמיד כשמישהו אחד לובש גלימה אז האחר, באופן טבעי, צריך לפשוט גלימה. אחרת בשביל מה ללבוש משהו? אז הוא גלימה ואני, מה אני? אני מדד, אני מספר, אני מידת חומרה. אולי הכי הכי הכי חמור מהכל – זה שאני גם מידה של תקווה. דוקטור, יש תקנה? רק אל תגיד סכיזופרניה כי אז בעצם אתה גוזר עלי מוות. כבר מעכשיו. אני אפגוש מבט של צער, צקצוק. אויש, איזה חבל, כל כך צעירה, היה לה פוטנציאל. אח, כמה חבל. ואם אני אמחה? חבל שתמחי, זה סתם יעשה את הכל ליותר קשה. תקבלי את זה בבקשה יפה שגזרתי עליך מוות, הוקעה, ריחוק, בדידות, וטיפול תרופתי, שאת חייבת לקחת, למרות שהוא כנראה לא ממש יגרום לך להרגיש יותר טוב. בטח שלא לטווח הארוך. ופתאום, מה שאני חושבת על מצבי פחות נחשב. כי נגיד שאני לא מרגישה את עצמי חולה, אבל אני לא קובעת. אני לא יוצאת מהמיטה כבר חודשים וטעם החיים תפל ומר בפי. והחברה? עמדתה כלפי חומלת אך מהר מתחלפת בחוסר סבלנות ובכעס. למה אני לא יכולה כמו כולם פשוט להתמודד? אני סתם גורמת לאחרים פה להרגיש רע, מעכירה את האווירה. ואם אנחנו מסכימים על זה שלחברה שלנו קשה עם שברים אז בואו נהיה רגע כנים ונודה שלגופים הטיפוליים יש תפקיד מסורתי בלעזור לחברה בכך שהם לוקחים על עצמם את העניין הזה, כן? כמה פגשתי את המבט הזה בעיניים של אנשים כשהייתי מספרת שאני עובדת במחלקה סגורה – שילוב של אימה, סקרנות, הערצה, גועל ובעיקר הקלה: "איזה מזל שאת עושה את זה (ולא אני), איזו עבודת קודש, מישהו צריך לעשות את זה, איך את עושה את זה אלוהים יודע". החברה שלנו מתגמלת בסטטוס את מי שלוקח על עצמו את התפקיד הזה: "קחו גלימה, קחו שתיים, רק תגידו לנו מה לעשות עם האנשים המדכדכים האלה, שלא נידבק בסבל שלהם, או אולי הכי קשה, שלא נצטרך להתמודד עם זה שאנחנו לא יודעים איך לעזור להם, שהם מעמידים אותנו מול חוסר אונים גדול, כאב גדול (וכאן שוב אנחנו חוזרים לחברה ולתרבות) – שאף אחד לא לימד אותנו איך לשאת אותם! תנו לנו איזה פרוטוקול טוב לנשמה, תעשו לנו סדר, ואם אפשר, אז תדברו בטון סמכותי ועם הרבה מלים מסובכות כדי שנשתכנע ונחשוב שאצלכם התשובה. שאצלכם אין בלבול, חוסר אונים והמון המון כאב – כשאתם פוגשים את הסובלים. אז איפה היינו. כן. בואי חמודה, בואי, את כבר לא אמורה לדבר עם אנשים רגילים, לכי תדברי עם פסיכולוג, עם פסיכיאטר, כי את במצב שלך צריכה אנשי מקצוע. את צריכה לו"ז. בואי נארגן אותך, בואי נזכיר לך את מקצב החיים התקין, זה שדופק באופן סדיר כמו הלב. "אבל המוות! אני זועקת. אבל העצב! אבל כדור הארץ! אבל טראומות! אבל ניפוץ החלומות! – טוב, די די, תניחי לזה , תדברי על זה אצל הפסיכולוג ובשאר הזמן בבקשה תעשי משהו עם עצמך. הסוד השמור במרתפים הוא שמטפלים פוגשים מטופלים כאובים כל יום ולצד כל השיטות, המחשבות, התיאוריות המפוארות והעבודה הבאמת באמת מדהימה שהם עושים – הם גם ממשיכים להרגיש חסרי אונים, עצובים, ושאין להם באמת "תשובות" במובן הנקי והמרגיע שהחברה היתה רוצה שתהיינה להם. וגם, איזה בלאגן העולם הזה -- שיואו, הוא מפיק סוגים כל כך שונים של בני אדם. הקטע הוא שגם האנשים הסובלים הם שונים זה מזה (כמה לא נוח). סתם דוגמאות - האדם ששומע בראשו קולות מהבוקר עד הלילה, שגם בלילה הקולות מעירים אותו לפעמים משינה בצעקותיהם. האשה שמלאה בתחושות רדיפה, שכל מבט של אחר מעורר בה תחושה שזוממים משהו נגדה, והבדידות גומרת אותה אבל כל מגע אנושי מזרים בה שוב את הרעל והרדיפה. האדם המדוכא שמחפש שקט מהתוכחות המנוסחות היטב שרצות לו בראש כל היום, על עצמו, על אחרים, על העולם. לא מוצא פיסת קרקע לעמוד עליה ושיהיה לו נעים. נפגע הטראומה שמחפש כל הזמן פתרון לאי השקט האדיר שלו ויכול פתאום ובבת אחת להתפרץ בזעם כשמישהו נוגע לו בטעות ברגל או אומר מילה שקשורה בירושלים, נפגעת התקיפה המינית ששונאת את הגוף שלה בעוצמה כל כך קטסטרופלית שהדרך היחידה שלה לווסת את השנאה הזו היא להרעיב את עצמה, אז מה אתם אומרים? האם כולם צריכים את אותו הדבר? האם דין כולם זהה? האם כולם צריכים סדר יום? כולם צריכים להיות בקבוצת מיינדפולנס? האם לכולם זה טיפולי להיות במצבים קבוצתיים? האם לכולם זה טוב לצייר את הכאב? האם לכולם זה טוב גינון טיפולי או דייג טיפולי או הרג נמלים טיפולי? האם בכלל יש משהו בעולם שהוא נכון לכולם א-פריורית? האם זה בכלל טיפולי להחליט עבור מישהו מה טיפולי עבורו? לדרוש ממנו להיכנס לתלם כזה או אחר ואז כשזה לא בא לו טוב להגיד לו שככה אי אפשר? שהוא צריך לשתף פעולה? אני חושבת שהכמיהה העמוקה שלנו לסדר בתחום הזה היא בעצם הכמיהה האישית והחברתית שלנו להרגיש ש –WE GOT THIS – כלומר, זה בטיפול, זה בסדר, זה מוחזק. לקחנו את הדבר הזה, את ההפרה הבוטה הזו של השקט הנפשי שלנו (כי תמיד כשמישהו מצוי בקושי נפשי הוא קודם כל קודם כל מאיים באיזשהו מקום על שאלת השקט הנפשי שלנו עצמנו) וטיפלנו בה, סידרנו אותה, הסדרנו את ה- מה עושים, מתי, איך, קטלגנו את הסוגים, הכרזנו על כמויות ומידות חומרה שונות, אנחנו אפילו יודעים להגיד מתי יש תקווה גדולה, מתי בינונית ומתי צריך להרים ידיים. מצמרר, לא? אז מה אני רוצה להגיד? אני רוצה להגיד, שהרבה מאד ממה שקורה לבני אדם ברמה הנפשית והרבה מהאפשרות שלהם למצוא בתוך זה דרך, קשור בדברים נורא בנאליים. כמו קבלה, כמו הכרה, כמו תחושת שייכות, נאהבות, מוערכות. תחושה שהם בני אדם, שהם חלק מחברת בני האדם. למעשה אני ממש חושבת שבהרבה מאד מצבים קשים שמגיעים לפתחי המחלקות והמרפאות האפשרות למצוא רפואה מתחילה במשהו שצריך לקרות במפגש בין האדם והחברה ובהשבת תחושת השייכות והקבלה שלו. ומתוך זה אני מרגישה שהרבה מהפרקטיקות שבנינו במאה השנים האחרונות כדי לטפל במצבים נפשיים נהיו, בלי לשים לב, מאד מדירות, מאד מחפיצות, מאד מאבחנות, מרחיקות ובעצם מעודדות את התחושה הנוראה מכל והיא שאתה, לצערנו כבר לא בדיוק אדם, ושאתה, שוב, לצערנו, כבר לא כל כך יכול להיות חלק מאיתנו. ובאמת, תחשבו רגע על עצמכם, האם יש מסר גרוע מזה לקבל מהעולם? תחשבו מה זה להיות חולה בבית חולים פסיכיאטרי, נועלים את החדר שלך בשעות הערות כדי שלא תישן שם ותישן טוב יותר בלילה, מדברים איתך בפעימות קבועות, כשזה תואם את הלו"ז של אנשי מקצוע, בכלל העניין הזה שעכשיו, מי שיכול לדבר איתך הם בעיקר 'אנשי מקצוע'. מה זה אומר עלי שכדי לדבר איתי ולהבין אותי צריך אנשי מקצוע. השיחות הן לא סתמיות, יש להן מטרה, יש בהן תוכנית, לפעמים אתה חלק מהתוכנית הזו, ולפעמים ממש לא. לפעמים מקדישים יותר זמן לדיבור עליך מאשר איתך. חשוב לי גם לומר שהרבה מאד אנשי מקצוע נמצאים במקצוע מהסיבות הנכונות והם נדיבי לב, חכמים, מעמיקים ומסורים, אני אוהבת ומעריכה כל כך רבים מהם, אני חלק מהם ולא הייתי רוצה להוציא את עצמי מהקבוצה הזו. ועדיין, האם אותו בן אדם שאיבד אמון בעצמו מתישהו, כבר לא בטוח מה יש לו בחיים, מחפש אם יש טעם לחייו ולא בטוח איך ממשיכים, האם הוא צריך לפגוש רק אנשי מקצוע? האם זה באמת מה שבריא לו? מה שיזמין אותו בחזרה לחיים? לפעמים מרגיש לי שתרבות ה'טיפול' הזו שנפלנו אליה דומה קצת להיסחפות שלנו כחברה אחרי המודל הרפואי שגרם לנו לזמן-מה לחשוב שתוספים ותרופות מסוימים יהיו מה שיעניקו לנו בריאות מיטבית עד שקמו מי שקמו והזכירו לנו שיש גם מנגנונים טבעיים, לא רעים בכלל, מעולים אפילו – כמו תזונה, פעילות גופנית, הרגלים בריאים, מפגש חברתי וכו' שהם מצויינים לבריאות ואפילו קריטיים יותר משאר הדברים. כך מרגיש לי שקרה בבריאות הנפש, בעיקר בעיקר סביב מצבי הקיצון בבריאות הנפש. בקליניקות הפרטיות קורים כל מיני דברים, מן הסתם חלקם מדהימים וחלקם לא אבל אין שם בעיני את אותו עיוות שיטתי שאני חווה במערכת הפסיכיאטרית. אין שם את הדה-הומאניזציה שלמדנו כחברה להסכים לה, לא לזעוק עליה כי שכנעו אותנו שרק ככה אפשר. מה לעשות, אומרים ומרימים ידיים באוויר, הוא "פסיכוטי", הוא "אלים", היא "אובדנית", היא "אנורקסית", היא "מאנית" וככה מצדיקים פרקטיקות קשות, מעליבות, טראומתיות לפעמים לא פחות מהטראומות המקוריות. האמנם? האמנם אין ברירה? אני לא מתכחשת למסוכנות, היא קיימת ומציאותית, ראיתי אותה וחוויתי אותה ובכיתי אותה. ואני גם לא מתכחשת לזה שלפעמים כמטפל אתה עושה ואומר דברים קשים, שיכולים לפגוע, שיכולים ממש לפצוע, כי אתה שם, ואתה עושה מה שאתה מבין ולפעמים אתה טועה ולפעמים אתה לחוץ. כי המטפל הוא בן אדם. אני לא מציעה איזו פרקטיקת טיפול מיופיפת שבה אין אגרסיביות כלל. מה שאני מציעה זה לרדת מעץ האומניפוטנטיות, מעץ אשליית הידע וההרגעה השקרית שאנחנו מרגיעים את עצמנו ואת סובבנו. אני מציעה לחשוף את הקושי האמיתי שבלעמוד מול מצבי נפש קשים. את הקושי האמיתי של הסובלים ואת הקושי האמיתי של המטפלים. רבים כמוני כבר גילו את מה שגם אני מרגישה וזה שהמצב היחיד שבו אני יכולה לשאת להיות במצבים האלה מבלי להפוך להיות איזו דמות סמכות נוקשה שאני לא מזדהה איתה – זה אם יש איתי אנשים טובים אחרים, שנותנים לי רשות להתלבט, לצעוק, לבכות, להתערבב, להתבלגן. בגלל זה אני לא מאמינה שאפשר לטפל במצבי נפש קשים בלי איזשהו סוג של "ביחד". איזושהי רשת אנושית שפועמת כבוד, אהבה והקשבה. לא רק לסובלים שמחפשים מזור אלא גם אחד לשני. וזה הסדר האמיתי שאני מטיפה לו ורוצה להחזיק במצבים האלה. לא הסדר של היום, לא הסדר של הידע, וגם לא הסדר של התפקוד, אלא סדר השפיות האנושית – שמבוסס על ההתעקשות לכבוד אנושי בסיסי, על הסירוב להגיע למצבים משפילים כמה שניתן, על החיפוש אחרי דרכים לייצר תחושת שייכות וקבלה – גם כשאלו מאד מאד קשים להשגה. אנשים במצבי סבל קיצוניים יכולים לחוות את "הסדר" החיצוני הזה שאנחנו לעתים קרובות משיתים על עצמנו בעולם – כמאוד פוגעני ומשפיל עבורם. זו גם אחת הסיבות ש'תפקוד' הוא לפעמים משימה כל כך בלתי אפשרית עבורנו במצבים האלו. וכן, אני מעדיפה שנהיה בלאגניסטים במובן הזה, שיהיה לנו סדר יום פלואידי, שתתקיים קבוצה עם שניים מתוך עשרה דיירים, שיבוא מתנדב ולא יפגוש שיתוף פעולה – אני מעדיפה את כל המצבים הלא אסתטיים האלה על פני אותו סדר ששם בעדיפות גבוהה יותר את החיצוני על הפנימי. any day. במובן הזה התפקיד של בית מאזן הוא ממש ממש לא לתת לאנשים לשהות בסיטואציה אשפוזית בתנאים יותר נעימים, זו לא המטרה. כמו שמטופלת יקרה שלי אמרה בסרקסטיות כואבת: "כן, תעשו לי דה-הומניזציה במלון חמישה כוכבים, מה זה משנה?" . והרעיון הוא לא לייצר מסגרת שהיא כמו אשפוז, רק חמודה יותר, מצטלמת יותר טוב, חתיכית יותר. הרעיון הוא לייצר סביבה ביתית לא רק במבנה הארכיטקטוני ובסוג המיטות, אלא לייצר את החוויה, הלא כל כך פשוטה לייצור הזו, של הזמנה למרחב מקבל, מרחב שמותר לך בו להיות דכאוני לא מתקשר, או פסיכוטי פרנואיד, או חרדתי עם מליון טקסים, או אדם שבוחל בחיים או נפגעת תקיפה מינית עם התקפים דיסוציאטיביים ופלאשבקים מחרידים, מותר לך להיות כל זה והצוות ובעקבותיו גם הדיירים האחרים – מקבלים את זה כפי שזה. לא עושים כאילו זה מקסים, לא עושים רומנטיזציה של זה אבל גם לא דוחים את זה. הכותבת היא אדם מבולגן מילדות ויש לה ניסיון עשיר בלהסתיר את הבלגניסטיות מאחרים, בלסדר ממש יפה ואז לבלגן מחדש ובגרסאות נוספות של היחסים המורכבים בין סדר ובלאגן.