המלווים שלנו

מתוך תפיסת העולם לפיה אדם במשבר הנו קודם כל אדם – אנו מאמינים כי הוא זקוק בראש ובראשונה לחוויות אנושיות מיטיבות ובסיסיות.
כך לדוגמא אנו מאמינים כי כל בני האדם באשר הם זקוקים לתחושת שייכות – ובאופן מיוחד ואקוטי כשהם במשבר. בנוסף אנו מאמינים כי תחושת ערך – התחושה שאני בעל ערך מעצם עצמי, גם אם אני עייף/חולה/לא מתפקד/מגיב באופן שקשה לסביבה לשאת – אני בעל ערך, זו תחושה ראשונית מאד שכולנו כמהים לה ואנו מתרשמים שהיא נעדרת וחסרה במצבי נפש קשים. מצטרפת לכך תחושת ה'אנושיות' – התחושה שאני בן אדם, שאני עושה דברים של בני אדם ונמצא במצבים אנושיים. זוהי חוויה שנעדרת בעת אשפוז במחלקה פסיכיאטרית: הפיג'מה, ההרחקה מתפקוד, ממשפחה, משיחות אנושיות פשוטות ומביצוע פעולות יום יומיות, השיחות עם אנשי מקצוע בלבד- כל אלו מרחיקים אדם מהתחושה שהוא עובר דבר מה שבני אדם עוברים, שהוא עצמו עדיין בן אנוש. 

 

תפקיד המלווה נולד מתוך התפיסה הזו. המלווה הוא קודם כל אדם. הוא יכול להיות בעל מקצוע כזה או אחר – אך הוא מגיע לתפקידו כמלווה בראש ובראשונה כאדם. מתוך כך – שהותו במרחב איננה ממושטרת – המלווים נמצאים במרחב הבית המאזן כמי שהם. מביאים את האישיות שלהם, את נטייתם האישית לצד האחריות שהם מחזיקים למתרחש בבית.