top of page

חלק 6 - בין האחד לרבים

יאיר צבעוני - הבית שלנו חוגג שלוש בקרוב, ובכל זאת שאלות ממש בסיסיות צפות ועולות. אנחנו מנסים לנסח את העקרונות שמנחים אותנו, לנסות לאתר את הדגל שתחתיו אנחנו פועלים (אם יש כזה), וזה בכלל לא פשוט.

אחד המתחים האנושיים הבסיסיים ביותר הוא מתח בין האחד לריבוי. בין הרעיון שקיימת אמת, קיימת דרך, ועלינו לחפש אותה ולהתקרב אליה כמה שיותר, לבין הקבלה של הריבוי והחלקיות של המציאות, עם ויתור על עקרון מאחד ומארגן. גם בעידן שבו אנו חיים, אנחנו עדיין מגיעים מתרבות של האחד. תרבות שלמרות כל המכשולים המוכרים מחפשת הנהגה, מחפשת תשובה, מחפשת גוף ידע או סמכות סביבו אפשר להתאחד. במידה רבה זה חלק מהתרבות המונותיאיסטית שגדלנו בתוכה, וחלק מהגישה המדעית שגדלנו אליה שגם היא מחפשת ידע ותשובה אחת לבעיות, עם הנחה שגם אם אין לנו עכשיו תשובה זאת רק בגלל החלקיות הזמנית של הידע שלנו. אם נלך צעד קדימה מדובר גם על המשכיות של חברה פטריארכלית, שבה האבות מגדירים את החוק ואת האמת ומחילים אותם על שאר החברה.

לאונרד כהן כתב – The doctors working day and night but they'll never ever find that cure for love ובאמת גם אלפי שנות מחקר פילוסופי ומדעי לא מצליחים להסדיר את המצב האנושי. לפתור את בעיות האהבה, לפתור את בעיות השנאה, להסדיר את היחסים שבין בני אדם. כך, כאשר אנחנו עומדים מול אדם בשבר נפשי, לא נראה שהמדע יודע לפתור את הבעיה. יש כאלו שמאמינים שזה רק עניין של זמן (ומציאת החומר המתאים), אנחנו בסוטריה קצת פחות אופטימים ולא רואים את עצמנו בתור מי שיודעים לפתור לאנשים את הבעיות. בהמשך לכך, איננו רואים את עצמנו כנייר לקמוס של המציאות וככאלו שתפקידם להבהיר לאנשים מה נכון ומה לא נכון בעולם. אל מול זה, אנחנו מנסים לייצר מרחב שבו יש מקום לכאב ולקושי של אנשים. צברנו הרבה ניסיון בליווי חרדות קשות, במתן מרחב לאנשים שמרגישים שהעולם ממש לא מתאים להם, במתן מרחב לעיבוד של טראומות ובאופן כללי בהזמנה של אנשים במשבר להצטרף לקהילה ולקבל בה מקום.

הגישה הטיפולית שלנו מדגישה את הריבוי, את הצורך והניסיון לתת לכל אדם את המרחב המתאים לו, ומוותרת במידה רבה על האחידות ועל הפרוטוקולים. אנו ממעטים בכללים. למשל: אין אצלנו חובה להיכנס לקבוצות, אין חובה לקחת תרופות, אין חובה לקום בבוקר בשעה מוגדרת ואין חובה להכין אוכל. הדבר נכון גם ביחסים שלנו בתוך הצוות – יש הרבה מרחב לאנשי הצוות לבחור מה הם עושים ומה הם לא עושים. אנו לא מודדים את משך הפגישות עם דייר, לא עוקבים אחרי מה שכל איש צוות עושה במשמרת שלו, ואין לנו הנחה שהאמת הטיפולית או האמת בקשר ליחסים בתוך הצוות נמצאת אצל מישהו מסוים. חלק מהערך שאנחנו מוצאים בחופש הזה הוא שאנו רואים בזה כבוד לאדם. כבוד לדייר שהוא האדון של התהליך שלו ושל ההחלמה שלו, וכבוד לעובד שאנו רואים בו את האחראי להחזקת המרחב ולאחריות על הנעשה במשמרת שלו ובתחומים שלו. זוהי העצמה לא מהכיוון של להגיד לאדם דברים טובים על עצמו, אלא מתוך כך שאיננו מתייחסים אליו כילד שצריך להגיד לו מה לעשות ואיך לעשות, אלא כמי שאחראי על עצמו ואנו סומכים עליו ונמצאים כדי לעזור לו במה שרק ירצה.

עם כל זה – אין לנו מחשבה שמקום יכול להתקיים בלי מבנה וסדר. יש לנו בעלי תפקידים עם תחומי אחריות ברורים. יש לנו קבוצות קבועות. אנחנו עושים מאמץ שהמרחב יהיה נעים ונקי, והכרחי בעינינו שיהיה אוכל מזין וטעים בשעות קבועות.

ובכל זאת אנחנו גם מסתבכים עם המתח הזה בין האחד לריבוי, בין ההבניה לבין החופש, ומשום מה בימים האלו המתח הזה ממש נוכח אצלנו. אולי זה קשור לזה שיש אצלנו קצת פחות מתנדבים ואז יש יותר שעות בלי פעילויות. אולי זה גם קשור לתקופה (שבינתיים חלפה) שקלטנו כמה דיירים שממש לא רצו לקחת חלק בשום דבר בבית, וזה השפיע מאוד על האווירה בבית ויצר התלבטויות רבות שלנו ביחס לדרישות שלנו מהדיירים ולדרישות שלנו מעצמנו.

יש מתח פנימי בין ההבנה שלנו שהטיפול שלנו הוא קהילתי, וכדי שקהילה תוכל לעבוד היא צריכה לשמור על עצמה ולתפקד תחת קודים מסוימים, לבין ההכרה שהעבודה שלנו היא לנסות לקבל אנשים שנפלטו אל מחוץ לחברה ולנסות לתת לכמה שיותר מהם מקום אצלנו. לא פשוט לשרטט את הגבולות במצב הזה – האם אדם יכול להתעלם מאנשי צוות או לדבר אליהם בגסות? לא לבוא לשום פעילות? לא לתת יד לשום דבר בבית? ומהצד שלנו הצוות – האם תפקידנו לדאוג לבדר את האנשים? לעודד אותם לעשות ספורט? לנקות עבורם? לגרום להם לצאת מהמיטה בבוקר כשהם לא רוצים? להתעקש לדבר איתם כשהם מסתגרים?

שאלת האחד והריבוי היא גם שאלה של סנטדרטיזציה - כמה שונות אנחנו יכולים להכיל בצוות מבחינת האקטיביות והפסיביות בתוך העבודה, מבחינת הדרישות מהדיירים והגבולות שמוכנים לשאת? מי מסמן את גבול ההכלה שלנו? – האם זה נקבע על ידי האדם האדיש ביותר? הרגיש ביותר? העצבני ביותר? לפי הרוב?

בארגון מבוסס אמון כמו שלנו, שבו איננו מניחים שהדברים נקבעים פשוט לפי ההיררכיה הארגונית, ההתלבטויות האלו ממש לא פשוטות. אנחנו טועים לכל מיני כיוונים, ומנסים בכל זאת לגבש לנו דרכי עבודה שנכונות לנו כקהילה. ברור שכארגון אנחנו רוצים לפעול מתוך מקום לריבוי, מתוך מקום לדיאלקטיקה ולשונות של הדיירים שלנו ולשונות שלנו. ועם זה – גם אנחנו רוצים סדר וכללים, ולא כאוטיות. אולי אחרי שלוש שנים נוספות כבר נדע לנסח יותר טוב את התשובה שלנו למתח הזה, אבל בינתיים אנחנו בעבודה וממש נשמח לשותפים לחיפוש הזה.


אידאולוגיה של בלגאן

דינה שרתיאל - שלום, קוראים לי דינה, אני עובדת בבית סוטריה בכפר יונה. אצלנו בבית סוטריה יש לא מעט ביקורים: משפחות, צוותים ממקומות אחרים, גורמים ממשלתיים, גורמים מקופות החולים, כל מיני. לאחרונה היה ב

טיפול בהסכמה לעומת טיפול בכפייה

הגר שפירא - במסעותי בתוך בריאות הנפש, גם מבפנים וגם מבחוץ, כמטופלת ומטפלת, נשארתי עם שאלה לגבי מצבי הקצה הסוערים. אלו שמובילים אנשים לתוך מחלקות סגורות בכפייה, באלימות, בכאב, אנשים שנכנסים להתנגשות ח

חלק 5 - שיתופיות

יאיר צבעוני - בבלוג הקודם סיפרתי על הגילוי שלנו בסוטריה השרון של הערך של מבנה ארגוני שיתופי, שבו יש תנועה של ידע, חשיבה וקבלת החלטות דרך ובעזרת מגוון רחב של אנשי צוות וגם דיירים בבית. הערך שבגילוי הזה

Comments


bottom of page